פסק-דין בתיק ה"פ 5341/06

1.       תביעה להצהיר על בטלותו של הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, בעילה של "שינוי נסיבות".

רקע עובדתי ודיוני

2.       המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לאכיפת פסק חוץ שניתן בארצות הברית כנגד מר אריה שפלטר (להלן - "שפלטר") וכנגד אדם נוסף, המחייבם לשלם למשיבים סכום של 10,639,923 דולר-ארה"ב. בפסק דין שניתן במסגרת ה"פ 246/96 הוכרז פסק החוץ כאכיף במלואו ביחס לשפלטר. על פסק דין זה (להלן - "פסק הדין נגד שפלטר") הגיש שפלטר ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4578/01).

3.       בעוד ערעורו של שפלטר בבית המשפט העליון תלוי ועומד, הגישו המשיבים בקשה לאישור עיקולים זמניים על שני נכסי מקרקעין, שהיו רשומים על שם המבקשות, בטענה כי הנכסים שייכים לשפלטר (המ' 5993/97). במסגרת הדיון בבקשה לאישור העיקולים הזמניים הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שלפיו תשלמנה המבקשות למשיבים סך של 112,500 דולר-ארה"ב מתוך כספים שיתקבלו ממכירת בית בכפר מעש, וזאת בתמורה לסילוק מלא ומוחלט של התביעה בהמ' 5993/97, ולסילוק מלא ומוחלט של כל התביעות שיש למשיבים כנגד המבקשות. הסדר הפשרה אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין ביום 7/1/02 (להלן: "הסכם הפשרה").

4.       ביום 13/5/03 התקיים בבית המשפט העליון דיון בערעורו של שפלטר ובבקשה שהגיש להגשת ראיה נוספת, לאמור: פסק דין של בית משפט בקליפורניה, שבו הוכרז כפושט רגל וזכה בהפטר מלא. בית המשפט העליון הורה על קבלת הראיה הנוספת ועל החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לשם מתן פסק דין משלים. בפסק הדין המשלים נקבע, כי פסק החוץ כנגד שפלטר אכיף לגבי המשיבה 3 בלבד ואינו אכיף לגבי המשיבים 1 ו- 2, משום שלגבי משיבים אלה זכה שפלטר בהפטר במסגרת הליכי פשיטת הרגל שנקט בהם בחו"ל. שפלטר הגיש ערעור על חיובו כלפי משיבה 3 וערעורו התקבל, תוך שנקבע כי פסק החוץ אינו אכיף אף לגבי המשיבה 3. המצב כיום הוא, אפוא, שפסק הדין כנגד שפלטר בוטל באופן מוחלט.

על רקע זה עותרות כיום המבקשות להצהיר על בטלותו של הסכם הפשרה.

טענות הצדדים

5.       כאבן המסד לתביעת המבקשות משמשת טענתן, כי ביטולו המוחלט של פסק הדין כנגד שפלטר הנו נסיבה חדשה, ההופכת את הותרתו על כנו של הסכם הפשרה לבלתי צודק בעליל. לטענתן, הסכם הפשרה ניתן במסגרת הליך לאישור עיקול, אשר הוטל כנגד שפלטר. משבוטל פסק הדין נגד שפלטר בטל גם העיקול, וממילא שבטלים אף כל ההליכים שננקטו לאישור העיקול, ובכללם הסכם הפשרה.

6.       המשיבים מתנגדים לביטול פסק הדין. לטענתם, המבקשות מושתקות מלטעון לשינוי נסיבות שלו גרמו הן בעצמן, כחליפות של שפלטר, באמצעות נקיטת הליכי פשיטת רגל אשר במסגרתם זכה שפלטר בהפטר; המבקשות מושתקות מלטעון לשינוי נסיבות גם מהטעם, שאלמלא הסכם הפשרה היה בית המשפט עשוי לקבוע, כי הנכסים נשוא העיקול שייכים לשפלטר, ובמקרה כזה לא היה זכאי שפלטר לזכות בהפטר, שעל יסודו נולדה הטענה לשינוי נסיבות; לעצם העניין טוענים המשיבים, כי השינוי הנטען בנסיבות היה צפוי ברמת ודאות גבוהה, שכן ערעורו של שפלטר לבית המשפט העליון היה תלוי ועומד במועד שבו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה, ואף על פי כן לא הותלה הסכם הפשרה בתנאי המתייחס לתוצאות הערעור. הצדדים הגיעו להסכם הפשרה לאחר ששקללו את כל הסיכונים והסיכויים הטמונים בערעור, ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, שאין בה כדי להביא לביטולו של הסכם הפשרה. עוד נטען, כי הסכם הפשרה כלל גם ויתור על תביעות אישיות כנגד המבקשות, ולעניין זה אין שינוי הנסיבות רלוונטי כלל ועיקר.

ביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בעקבות שינוי נסיבות

7.     לפסק דין, שאישר פשרה בין הצדדים למשפט, יש שני פנים: הפן ההסכמי והפן השיפוטי. הוא מורכב משני מרכיבים, והם ההסכם בין הצדדים, מחד, והאישור שניתן להסכם על-ידי בית המשפט, מאידך. אם צד טוען, שנפל פגם בהליכי המשפט, עליו להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. לעומת זאת, אם ההליך השיפוטי היה תקין והטענה היא, כי נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תובענה עצמאית חדשה. ראו: ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו פ"ד לט (1), 729 (להלן - " פס"ד לבנת").

8.     לצד העילות לביטולו של הסכם שאושר בפסק-דין, שעניינן דיני החוזים או כשרות הצדדים, הכירה ההלכה הפסוקה גם בעילה לביטולו של הסכם שאושר, המעוגנת ב"שינוי מהותי בנסיבות". אין המדובר בשינוי נסיבות קל ערך או שיגרתי, שהרי אחרת לא ייתמו ההתדיינויות ולא יהיה אמון בהסכמי פשרה. מדובר אך ורק בנסיבות, היוצרות בעליל מצב של אי-צדק. כפי שנאמר בע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, 771-772:

...גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהא זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק-דין מבוסס על מערכת נסיבות מסוימת, הקיימת בעת הינתנו, ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי צודק...

ולמטה מזה:

פסק דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע... אך גם אם לא הייתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית המשפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהייתה בעת כריתת החוזה.

וראו גם פס"ד לבנתהנ"ל; רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה, פ"ד נה(5) 592, 597.

מן הכלל אל הפרט

9.        כאמור לעיל,הסכם הפשרה, שלפיו התחייבו המבקשות לשלם למשיבים 112,500 דולר-ארה"ב, נערך במסגרת הליך לאישור עיקול שהוטל בתובענתם של המשיבים נגד שפלטר לאכיפת פסק החוץ. בסופו של ההליך, שהתנהל בין המשיבים לבין שפלטר, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של שפלטר ובקשת אכיפתו של פסק החוץ כלפי שפלטר נדחתה במלואה. האם עקב ביטול פסק הדין נגד שפלטר הופכת אכיפתו של הסכם הפשרה ל"בלתי צודקת לחלוטין"? האם הצדדים התכוונו להתלות את תוקף התחייבותן של המבקשות בתוקף חיובו של שפלטר על פי פסק הדין שניתן נגדו?

10.     הסכם הפשרה ניתן בהליך של אישור עיקול נגד המבקשות, שהיה הליך טפל להליך העיקרי, שנוהל נגד שפלטר. עובדה זו תומכת לכאורה במענה חיובי לשאלות דלעיל. במבט ראשון נראה בלתי צודק באופן גלוי וברור, שהמשיבים יגבו מהמבקשות סכום של 112,500 דולר ארה"ב על פי פסק דין, שניתן בהליך טפל של אישור עיקול, וזאת בשעה שהתביעה העיקרית נגד שפלטר נדחתה במלואה והעיקול שאושר בוטל בסופו של דבר. ברוח זו, ניתן לראות בחיובו של שפלטר כלפי המשיבים תנאי, אשר עם חדלו להתקיים, חדל גם חיובן של המבקשות (השוו לדברי כב' הנשיא שמגר בפסקה 8(א) לפס"ד לבנתהנ"ל).